חזיר הבר (מכפילי-פרסה: חזיריים)
Sus scrofa (Artiodactyla: Suidae)
שלב התפתחות הצמח כל השלבים
איבר הצמח כל האברים
עריכה: שמואל מורן
יונקים גדולים שגורמים לנזקים ע"י נבירה בקרקע, אכילה והרס מכני של צמחים ופגיעה בתשתיות חקלאיות.
ביולוגיה ומורפולוגיה אורך הגוף של חזיר בוגר הוא כ-150 ס"מ ומשקלו 120–150 ק"ג. הנקבות קטנות מהזכרים. גופו מכוסה בשיער קשיח ובעור עבה המאפשרים לו חדירה לתוך הסבך, ויכולת לחדור מתחת גדר תיל דוקרני. צבע הפרווה חום-כהה עד שחור. הראש מוארך ומחודד ועם פתחי נחיריים המצויים בדסקה בקצה החרטום, שבעזרתה הוא נובר באדמה. לחזיר הבר ניבים גדולים וחדים שבולטים מהפה, שמשמשים להגנה, ובעיקר למאבק בין הזכרים.
חזיר בר
צילום: נמרוד להב
עונת ההמלטה היא בחודשים מרץ עד יוני. יש המלטה אחת בשנה, 2–8 גורים להמלטה. הגורים שונים בצבעם מהבוגרים – לפרוותם פסי אורך צהובים וחומים. הנקבות ממליטות בדרך-כלל מגיל שנתיים. חזירי הבר חיים במשפחות של אם וגוריה, ולפעמים מצטרפות כמה משפחות לעדר משפחתי שבראשו נקבה. הזכרים הצעירים חיים בחבורות והבוגרים חיים בבדידות.
השפעות סביבתיות: חזירי הבר מעדיפים בתי גידול שמספקים להם מזון, מים ומחסה של צמחייה צפופה. הם מסתתרים וישנים במשך היום בחורשים ובסבכים שבערוצי הנחלים ובביצות. הם יוצאים למרעה בעיקר בלילה, אך גם בבוקר ולפנות ערב. חזיר הבר אוכל-כל (פירות, זרעים, פקעות, פטריות, ירק, חסרי חוליות וחולייתנים קטנים). הוא אוכל גם פגרים. הוא נובר בקרקע בחיפוש אחר פקעות, בלוטי אלונים וחסרי חוליות שונים, כגון שלשולים וזחלי חרקים. מכיוון שאינו מעכל תאית, הוא לועס היטב את העשב ופולט אותו בצורת גוש עשב טחון וסחוט, המכונה לעוסית.
פיזור גיאוגרפי הוא נפוץ מהחרמון ועד אזור נחל הבשור, בבקעת הירדן ובאזור ככר סדום.
נבירה במטע בננות לאחר דישון בזבל אורגני נזקי חזיר בר לצינור השקייה
צילום: דוד בן-יקיר צילום: שמואל מורן
הם נוברים חפירות עמוקות ונרחבות בקרקע. פיזור זבל אורגני עשוי למשוך את חזירי הבר לנבור באזור. הנבירות בקרקע עלולות לגרום נזק למערכת ההשקיה. לעתים הם חותכים ולועסים צינורות השקיה. במטע צעיר המושקה בטפטפות או מתזים הם נוברים במעגל הלח שמסביב לשתיל ופוגעים בו ובמערכת ההשקיה שלו. הם אוכלים פירות וירקות ותוך כדי כך הם גורמים נזקי שבירה ורמיסה לצמחים ועצים. דגני חורף ודגני קיץ גבוהים יכולים לשמש כמחסה עבורם. באגוזי אדמה הם נוברים כדי לאכול את הפרי. שדה חיטה על כרב בוטנים עלול להיפגע עקב נבירות חיפוש של פרי שנשאר מהעונה שעברה. בסוף הקיץ הם גורמים נזקי אכילה באבטיח, מלון ודלעת. הם גדולים וחזקים ויכולים לפרוץ שערים וגדרות.
נזקי חזיר בר בשדה חיטה. א – שביל כניסה לשדה. ב – רמיסת צמחים במרבץ.
צילום: שמואל מורן
הוא חיית בר מוגנת. אסור לצוד אותו אלא על-פי היתר מיוחד מטעם רשות הטבע והגנים. הרשויות פועלות לדילול אוכלוסיותיהם באזורים מיושבים. פקח נזקי חקלאות רשאי להוציא היתר פרטני לצייד בעקבות נזקים. רשות הטבע והגנים מפרסמת ברשת רשימת ציידים הפועלים במגזר החקלאי. ציד אזורי גורם להקדמת המלטות ולהאצת התפתחות הנקבות אך גם להגירה והתרחקות מהאזור.
ניטור נבירות ארוכות בקרקע והשטח נראה חרוש. בקרקע הלחה משאיר חזיר הבר טביעת רגל בצורת פרסה זוגית שמאחוריה טביעות קטנות של האצבעות השנייה והחמישית של הרגל. הם יוצרים שבילי כניסה ברוחב של כ-30 ס"מ בסבך הצמחייה ובשולי שדות תבואת קיץ או חורף.
ניתן להגן על אבזרי השקיה באמצעות תכשירים עם טעם דוחה. מקובל להשתמש בחומר הדוחה קפסאיצין (capsaicin), שהוא הגורם לחריפות בפלפל. יעילות הדחייה תלויה בריכוז החומר ושיעור הכיסוי של אביזרי ההשקיה. ניתן להשתמש בחומר זה גם להגן על צמחים אך אסור לרסס אותו על חלקים המיועדים לשיווק ואכילה.
כדי לעצור את חדירתם לחלקות חקלאיות נדרשת גדר מרותכת מפלדה מגולוונת, גודל עין 5×15 ס"מ ועובי חוט 8 מ"מ, או גדר מלוחות ברזל 8 מ"מ מרותכות לבניין, גודל עין לכל היותר 10×20 ס"מ. גדר חשמלית יעילה לעצור אותם בעיקר בשילוב עם גדרות מתכת כנ"ל. לגידור חשמלי זמני אפשר להשתמש ב-"פּוֹלי-תיל" או "פּוֹלי-סרט" (polywire, polytape).